חרדים לגורלנו
נמאס לי. פשוט נמאס לי. בתור חוזרת בתשובה שהתגוררה עד לא מזמן בראשון לציון וגרה היום בשכונה חרדית בירושלים אני חייבת להגיד שאני פשוט נקרעת מבפנים. כמה אגואיזם ובעיקר כמה שנאת חינם יש ל-2 המחנות האלו- חילונים וחרדים, אחד כלפי השני. הקורונה חשפה כמו ברנטגן את חולשותיה של החברה הישראלית ואת עומק אי־ההבנה, את הנתק ואף את השנאה של החילונים כלפי החרדים ושל החרדים כלפי החילונים. אני מסתובבת באיזור המרכז ושומעת אמירות בסגנון "החרדים הם טפילים" וכשאני חוזרת לירושלים אני רואה שלט שעליו כתוב "החילונים מחריבים את יהדותנו"
הבעיה היא לא הביקורת (הנכונה לרוב) שאני שומעת מ-2 המחנות. הבעיה היא המקום שממנו הביקורת הזו מגיעה. זה נראה כאילו כל צד פשוט שונא את הצד השני... ואני שואלת- למה? למה??? איפה טעינו שבמקום להילחם על אחדותנו אנחנו מוציאים את התסכולים שלנו ומפנים אש ושנאה כנגד האחר, כשהאחר הוא יהודי ממש כמונו? למה החילונים לא עוצרים לרגע ומנסים להבין את העובדה שאין לחרדים קיום בלא הקהילה. הם לא יכולים להתנהל באופן מופרט כדרך החילונים. לליטאים אין קיום קהילתי בלי תלמודי התורה, כשם שלחסידים אין קיום בלא החצר. החרדים משמרים את עצמם על ידי הסתגרות וחיים של "ביחד", ואילו הטלת סגרים והפסקת חיי הקהילה הללו באיבחת סכין, מהווים קושי ואיום ממשי מאוד מאוד גדולים עבורם
למה החרדים לא מבינים שיש לכבד את העובדה שהחילונים הם אלו שכרגע מכתיבים את הטון במדינה וגם אם זה לא נעים להם, עליהם להישמע להוראות החוק ולמלא את האחריות החברתית שמוטלת עליהם בעטיית מסיכות והישמרות מפני המגיפה שפוגעת בכולם?
אני מבינה שכל צד בטוח שהצדק עמו, אבל חיים משותפים הם לא פריבילגיה אלא חובה שעלינו להילחם עליה! למה שלא ננסה לרגע להשאיר את האגו והעצבים בצד ופשוט לנסות באמת להבין ולדבר עם הצד השני מתוך אהבה ומתוך הבנה שאנחנו באמת ובתמים אחים, וחלק מאותו שלם?
"קצת אהבה לא תזיק"
אביה
